ולבני גד עצום מאד. לבני ראובן היה מקנה רב. אבל לבני גד היה עצום מאד. ע״כ נכנסו בעובי הקורה יותר מב״ר כמבואר בפרשה שהיו המה ראשי המדברים:
ויבאו. למקום אהל מועד ישיבת משה וראשי העדה:
ולעבדיך מקנה. והפסיקו מלדבר. מוכח שהי׳ בקשה ביחוד ע״ד המקנה לבד. מה שהסכים משה. אלא שלא נתפרש בתורה. שלא נשארו אלו הדברים. כי הוסיפו לבקש הארץ לאחוזה. ובזה יובן להלן מקרא ט״ז:
לעבדיך לאחזה. שאם לא הי׳ ניתן עה״י לב״ר וב״ג. הי׳ מתחלק א״י לי״ב חלקים. וכל שבט הי׳ לו איזה חלק בעה״י בשביל מרעה. והמה בקשו שתתחלק עה״י אך להם. וא״כ אין להם לילך עתה עוד למלחמה:
האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה. זה עולה נגד ישראל. שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת ע״י כולם. והמה יסכנו עצמם למלחמה:
ולמה תניאוןוגו׳. הוא מחשבת עון בינם לאביהם שבשמים. כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך. אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען. או שאין אתם חפצים בהשגחת ה׳ שהיא חזקה בא״י כמו שביארנו בפ׳ שלח בתשובת יהושע וכלב ושעל כן נקראת התורה תורת אלהי הארץ. ובזה תניאון גם לבבם:
ויעלו עד נחל אשכול. בפ׳ שלח כתיב להיפך ויעלו ויתורו את הארץ ואח״כ ויעלו בנגב וגו׳ וכבר נתבאר שם. שהביאה הי׳ תחלה לנחל אשכול שהי׳ בדרום א״י סמוך לעלייתם. אלא שם הקדים הכתוב העלאת כל המרגלים שנפוצו זה בכה וזה בכה. ואח״כ סיפר הליכת כלב וחבירו בפרטות. וכאן סיפר משה כפי שהי׳ האמת. וע״ע בס׳ דברים א׳ כ״ד:
כי לא מלאו אחרי. ובמקרא הסמוך כתיב בלשון אחר כי מלאו אחרי ה׳. ולא אחרי. ובשני הכתובים הללו כתי׳ מלאו בלי דגש בלמ״ד. ולא כן בפ׳ שלח כתיב ועבדי כלב וגו׳ וימלא אחרי. בא הלמד בדגש וכמשפט בנין החזק. ואין דבר ריק בתורה. ומתחלה יש לבאר משמעות מלוי אחרי ה׳. והענין כמו שאמר יעקב אבינו האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. ופליגי ברבה ר״י ור״ל ח״א כנשיא שהוא מהלך והזקנים לפניו. וחד א׳ כרועה שהוא מהלך וצאנו לפניו. מ״ד כנשיא הוא צריך לכבודנו. ומ״ד כרועה אנחנו צריכים לכבודו. פי׳ למ״ד כנשיא פי׳ אשר התהלכו אבותי לפניו לפרסם אלהותו ולמלא כבודו בארץ. שזהו תכלית הרצון. והמשל לנשיא. דבמה שהזקנים הולכים לפני נשיא הכל רואים ומתבוננים שהוא נשיא עליהם. ומ״ד כרועה פי׳ אשר התהלכו אבותי לפניו. להתפרנס בהשגחתו ולא בטבע והשגחת שר ומזל. וכונה זו עצמה ישנה בלשון להתהלך אחרי ה׳. אם להגדיל כבודו. ה״ז כנשיא שהולך בראש והזקנים אחריו [והוא לפי מנהג המקום והזמן אם יהי׳ הנשיא הולך בראש. או להיפך. וכבר מצינו כיב״ז שנוי׳ בהלכות ד״א כמו דתני׳ במס׳ ד״א דנשיא נכנס לבה״מ ראשון ויוצא אחרון. ויש לזה רמז בפסוק יחזקאל מ״ו. והנשיא בתוכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו. וכהיום ידוע הד״א לעולם הנשיא ראשון. וכן בזה בימי יעקב אבינו הי׳ דרך הכבוד שהזקנים הולכים לפני הנשיא. ובימי משה רבינו היה להיפך כמבואר בפ׳ קרח וילכו אחריו זקני ישראל]. וכן להיפך שיהא מושגח ממנו ית׳ שייך הלשון להלוך אחרי ה׳ כמו והענן הולך לפניהם. מעתה נבין שנוי הפסוקים דחטא אותו הדור הי׳ גדול באשר לא רצו להלוך אחרי השגחתו. כמי שפירשנו בפ׳ שלח. וע״ז מתפרש כי לא מלאו אחרי לא מלאו כוונת ורצון ה׳ להלוך אחר השגחתו. להיפך כלב ויהושע. ל״מ שרצו להלוך אחריו. אלא גם מלאו אחרי ה׳. היינו פרסמו לרבים להלוך אחרי ה׳. וכי טוב הוא כן. כמו שאמרו שם טובה הארץ מאד מאד. ופירשנו שטובתה היא במה שא״א להיות בא״י אם לא בהשגחתו ית״ש וזהו לטובה גדולה יעוין שם. וא״כ משמעות כי מלאו אחרי ה׳. לפרסם לרבים להלוך אחרי ה׳. מש״ה כתיב בל״א. דמשמעו שהם אמרו כך. שיש לילך אחרי ה׳. והנה שם בפסוק ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי. אין הכונה לענין פרסום השגחתו ית״ש דבזה לא הי׳ כלב מיוחד יותר מיהושע. אלא מה שהי׳ מהלך עד חברון בלי פחד לראות את בני הענק. ומשום שהכניס עצמו תחת השגחתו ית״ש כמו שפירשנו שם. והיינו וימלא אחרי היינו הוא בפ״ע. ומש״ה בא הלמד בדגש וכמשפט בנין החזק. באשר הכניס עצמו בכוון במקום שאינו בטוח כדי להיות נסמך על השגחתו:
ויחר אף ה׳ וגו׳. עוד הפעם ויחר וגו׳. דבאמת היו שתי גזרות במעשה מרגלים. הא׳ שימותו אותו הדור. וזה הי׳ בשבועה חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם וגו׳ ובאותה שבועה היה המאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו׳. וא״א לשנות עוד. אבל הי׳ עוד גזרה ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו׳. וזה אפשר שישתנה להאריך עוד זמן. ולא חש משה שישתנה ח״ו אלא מפני חרון אף השני וינעם במדבר ארבעים שנה. ואולי ח״ו יסף עוד להניחו במדבר עד אשר יאשמו ויקבלו ברצון השגחתו ית״ש עליהם:
גדרת צאן נבנה למקננו. כמבוקשנו הראשון:
וערים לטפנו. המבוקש השני. והיינו שהקדימו צורך הצאן לצורך הטף:
לפני בני ישראל. הוסר הטענה הראשונה של משה איך ימצאו לב שהם יבאו למלחמה ואנחנו נשב. הרי אנו הולכים חושים למלחמה. וגם הטענה השני׳ שיאמרו שאנו יראים. ואין אנחנו סומכים על השגחתו ית״ש. אדרבה בשעה שנלך חושים. וישב טפנו בערי המבצר. הרי אין אנו יראים לעזוב את הבנים וסומכים אנחנו על השגחתו ית׳ עליהם. ואם שלא רצו לסמוך על נס ולהניחם בערי הפרזי. זה כבר נתרצה הקב״ה שיהיו בזו המדרגה. אבל מכ״מ הרי סמוכים עליו. דבלא השגחה פרטית ממנו ית׳ לא יועיל ערי מבצר כאשר אין איש להלחם ג״כ:
לא נשוב וגו׳. עוד יש לכל השבטים לטעון. מה שאנו זוכים קודם להם בנחלה. שהרי בשני החילוק אינם יכולים לעשות מאומה לצורך חלקם ונחלתם כל עוד לא נתברר החילוק. ואנו כבר מבוררת בידנו. ע״כ נבטיח כי לא נשוב אל בתינו וגו׳. לא אחר הכיבוש לחוד. אלא אחר החילוק:
כי לא ננחל וגו׳. כי הראשון משמעו דהא. וכי השני משמעו אם. אם תחליט שבאה נחלתנו וגו׳:
אם תעשון וגו׳. הוסיף להם משה שני דברים. חדא אמר כאשר תחלצו וגו׳. אזי
ועבר לכם כל חלוץ וגו׳. לא שילכו כמה חלוצי מלחמה וגו׳. וכמה ישארו בבית. לא כן אלא כל חלוץ כו׳. שנית אמר להם
ונכבשה הארץ לפני ה׳. זה שאמרתם לא נשוב אל בתינו עד התנחל ב״י איש נחלתו. היינו חילוק הארץ לא יהא משום להתנקות מתרעומות ישראל לחוד כמשמעות הלשון. אלא כל עוד שלא נתחלקה הארץ לא נכבשה:
לפני ה׳. כי קדושת הארץ תלוי׳ הרבה בחילוק ובברור כל אחד על נחלתו. כידוע שבזה תלי׳ דיני יובל ועוד כמה דינים שאין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והרי זה עיקר רצון ה׳ שתהא הארץ מיושבת בקדושתה לפניו. ואז תהי׳ הנהגתו והשגחתו ביחוד עליה. ובזה תהיו נקיים גם מה׳ גם מישראל. והוסיף עוד משה לכונה זו נ״מ למעשה. והיתה הארץ הזאת לאחזה לפני ה׳. גם הארץ הזאת עה״י. אע״ג שבאמת קיל קדושתה מגליל ויהודה מכ״מ תהי׳ הארץ לאחזה לפני ה׳. בקבלת השגחתו ית׳ וכל מנהגי א״י כמו בעשרת השבטים:
ואם לא תעשון כן. שתהיה אחוזתכם לפני ה׳:
הנה חטאתם לה׳. כבר יצאתם ידי חובתכם לישראל. אבל חטאתם לה׳. שהרי הוא חפץ שגם אתם תהיו תחת השגחתו כמו עשרה שבטים שבא״י:
ודעו חטאתכם וגו׳. תזכרו מה שאתם עלולים לחטוא אפי׳ יעשו כמו שהם מצווים. כאשר כן באמת סרו תחלה מה׳ בע״ז. וגם גלו תחלה לעשרת השבטים. והיינו משום שקדושת הארץ הועילה הרבה מעה״י. וע״ע מש״כ בס׳ דברים ג׳:
בנו לכם וגו׳. מכ״מ מה ששייך לזה הדור אני סומך שלא תשנו מהבטחתכם ע״כ בנו לכם וגו׳ ומסתמא והיוצא מפיכם תעשו:
ויאמר וגו׳. כתיב בלשון יחיד משום כאשר הוסיף דבר גדול שלא יניחו שום חלוץ בעה״י. לא הבטיחו כרגע. עד שנתיישבו באסיפה שלהם. והוחלט אצלם להסכים וגם מנו להם אז ראש. אחר שנתחלקו מעשרת השבטים. ועליהם להחל הישוב מעתה. ואחר שמנו להם הראש. הלך הראש למשה וסנהדרין ודבר בשביל כולם. כי עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה:
טפנו נשינו וגו׳. באשר הוצרך לפרש אשר כל חלוץ צבא ילך. היה אפשר לחשוב שייראו לעזוב הטף ונשים כאן בעה״י בלי שום מגין. אלא יקחו הטף ונשים עמם עד אשר ישובו גם המה. מש״ה חזרו ופירשו. כ״כ בטחונם חזק בה׳. כי מכ״מ אנו עוזבים טפנו ונשינו וגו׳:
ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא וגו׳. זהו עיקר ההבטחה השני׳ לפי דבר משה:
לפני ה׳. זהו ההבטחה על דבר משה שיהי׳ הכל לפני ה׳:
ואם לא יעברו חלוצים אתכם. הן לא ירא משה שמא לא יעברו כלל. כי לא ינוחו אותם עשרת השבטים המרובים לעבור על הבטחתם. ויקחו אותם בע״כ. אך אולי לא יהיו חלוצים. וזה א״א אלא ברצון ובחשק הלב. [וכ״כ התוס׳ קדושין דס״א ב׳] אזי ונאחזו בתוככם בארץ כנען. לפי הפשט האי בארץ כנען הוא בא למעט דוקא בא״כ. לא תניחו אותם לשוב לעה״י כלל. כי כבר פירשנו שאם לא היה נעשה כן. הי׳ עה״י מתחלק לי״ב חלקים. והיה שבט ראובן וגד נוטלים ג״כ איזה חלק בעה״י. אבל מפני הקנס התנה משה שאם לא יעברו חלוצים. אזי ונאחזו בתוככם רק בארץ כנען. ובעה״י לא יטלו חלק כלל. משום שהיה להם יפוי כח אם יעברו. מש״ה אם לא יקיימו. הפסידו חלקם שמה. כ״ז הוא פשטא דקרא. אבל בגמ׳ שם מפרשי בתוככם הוא בעה״י וכן בארץ כנען. ולמדו מדלא כתיב ונאחזו בארץ כנען לחוד. אלא בתוככם הוא בעה״י. ובארץ כנען פליגי שם למאי כתיב יע״ש:
ויענו. כאשר במעמד כולם דבר משה לאלעזר ויהושע. ע״כ ענו כולם בהסכמה אחת להוציא עצמם מחשד דברים שבלב:
נחנו נעבור חלוצים. בלי שום ערמה ומרמה אלא בחשק וברצון:
ולחצי שבט מנשה וגו׳. המה לא ביקשו כמבואר בירו׳ ביכורים פ״א. אלא משה ביקש מהם כמבואר הטעם בס׳ דברים ג׳ ט״ז:
הארץ לעריה בגבולות ערי הארץ סביב. דכל עיר יש לה חלק ארץ ידוע דשייך לה. וחלק משה הגבולין לפי הערים. וממילא נגררו השדות לפי הערים. ולא דקדק כ״כ שיהיה חלק האדמה שוה בשוה. כמו שהיה בא״י. אלא דקדק שיהיו שוין חילוק הערים. והוא מחמת שהיה ארץ רבה לפי ערך שני שבטים ומחצה ע״כ לא דקדק כ״כ בנחלות השדות:
מוסבת שם. כפרש״י שהסבו לנבו ובעל מעון שם אחר מחמת שהי׳ בשם ע״ז. ומכ״מ לא נתפרש השם. באשר באמת הא שאסור להזכיר בשם ע״ז אינו אלא בע״ז שאינה כתובה בתורה כדאי׳ בסנהדרין דס״ג ב׳ דכל ע״ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. לכן עד שלא נחתמה התורה ולא ידעו אם יהיו נזכרים בתורה הסבו שמן. ואח״כ כאשר נחתמה וראו שנזכרו חזרו לשמן הראשון:
ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו. צירפו שמות הבונים לשמות הערים שמכבר. כמו שנקרא אבן בוהן בן ראובן (יהושע ט״ו) וכיב״ז היו כמה ערים בעה״י. ואח״כ נשתקע כמה שמות:
ויקרא אתהן. בכלל נקראו חות יאיר. אבל בפרט היה לכל אחד שם בפ״ע כמבואר בס׳ שופטים דבכלל חות יאיר היתה עיר א׳ ושמה קמון:
ויקרא לה נבח. בלי מפיק. משום שהי׳ ראוי לכתוב ויקרא להן. דגם עיר קנת וגם בנותיה נקראו על שם נבח. ומכ״מ נשאר שם קנת בפרט כמו שהי׳ וכן שמות הבנות. ובאשר העיר קנת היתה העיקר כתיב לה. ומשום שנכללו הבנות כתיב בלי מפיק ה״א כאלו כתיב להן. ונוכל עוד לומר דהנו״ן של נבח קאי על סוף התיבה של לה. והוי כאלו כתיב להן נבח. וזה מצוי במקרא גם באותיות גם בתיבות כמש״כ כ״פ:
